החלטה בתיק דנ"א 5993/04

           שתי עתירות לקיומו של דיון נוסף בפסק-דין שניתן בע"א 5408/03 עבד אבו קטיפאן (קטין) נ' נתן כהן והדר חברה לביטוח בע"מ וברע"א 8225/03 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' נבאל מחמוד ח'טיב (קטינה).

2.     וכך מורה אותנו סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (החוק או הפלת"ד): 

3.     העותר בדנ"א 5993/04, אחמד אבו קטיפאן, ילד כבן שלוש בעת התאונה, נפגע קשה מאוד משריפה שפרצה בתא הנהג של רכב חונה. כאמור בפסק הדין נושא העתירה, נכנס העותר לרכב יחד עם ילד אחר, אחד הילדים שיחק במצית וכך ניצתה אש שאחזה בבגדי הילדים ובריפוד המושב והתפשטה לכל חלל תא הנהג. הילד האחר ניספה באש ואילו העותר חולץ מן הרכב כשהוא סובל כוויות קשות ולימים נקבעה לו נכות צמיתה של מאה אחוזים. תא הנהג ברכב נשרף כליל והרכב יצא מכלל שימוש, ואולם הדלק, השמן ומערכת ההצתה של הרכב לא היו מעורבים בשריפה. העותרת בדנ"א 6082/04, נבאל מחמוד ח'טיב, קטינה, נפגעה אף היא קשות בשריפה שפרצה בתא הנהג של רכב חונה כתוצאה ממשחק במצית. גם במקרה זה לא התלקחו הדלק והשמן אלא מושבי הרכב ומערכת חוטי החשמל ותיבת ההילוכים.

4.     השאלה שנשאלה בשני המקרים היתה: האם השריפות שפגעו בעותרים הן "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד? דהיינו, בלשון סעיף 1 שלחוק: האם אותן שריפות היו "מאורע שאירע עקב ... התלקחות של הרכב, שנגרמ[ה] בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו".

5.     פסק הדין - מפי השופט ריבלין ובהסכמת השופטים ביניש וג'ובראן - פסק דין מקיף ורחב היקף הוא, ובית-המשפט נדרש בו בהרחבה לפירושו של החוק בהתאם ללשונו, לתכליתו ולהליכים ולפסקי-הדין שקדמו לחקיקתו. לסופם של דיון וחקירה נמצא לו לבית-המשפט כי המחוקק ביקש אמנם להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי גם למי שלא נפגעו עקב תאונת דרכים במובנה הרגיל - "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סעיף 1 לחוק ) - ואולם הרחבה זו נועדה, כלשון הגדרת "תאונת דרכים", למקרים שבהם אחזה האש ברכיבים המשמשים לנסיעת הרכב - דלקים, שמנים, מערכת חשמל ועוד. ובלשון בית-המשפט (בפיסקאות 14 ו- 15 לפסק הדין):

הביטוי "רכיב של הרכב או חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו" צריך להתפרש כמכוון לאותם רכיבים או חומרים, המאפיינים את הרכב ככזה, והם הכרחיים למימוש התכלית התחבורתית שלו ... רכיבים או חומרים שתכליתם שיפור נוחות הנסיעה או שיפור ביצועי הרכב, או רכיבים שאינם חיוניים - הכרחיים ממש - לכושר התנועה של הרכב - אינם מקיימים את הדרישה הקבועה בחזקה המרבה. נראה, אפוא, כי במסגרת המבחן שקבענו באים הדלק, השמן, ואולי גם - מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה ומבלי להתוות רשימה סגורה - מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים. ואכן, ניתן לשער כי בקווים כלליים, אלה הם הרכיבים והחומרים שעמדו לנגד עיניו של המחוקק, בחוקקו את החזקה המרבה.  

... לא הרי מקרה שבו אוחזת אש במיכל הבנזין, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצת - נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה - לבין מקרה שבו נדלק ריפוד המושב, או רכיב אחר שאינו חיוני לכושר הנסיעה של הרכב, והאש מתפשטת גם לרכיבים אחרים בתא הנהג. מקרה אחרון זה, כעקרון, אינו בא בגדר החזקה, וזאת אפילו אם בסופה של השריפה, נגרם לרכב נזק המונע את האפשרות לנסוע בו. שריפה זו אמנם אחזה ברכב, אך אין היא שונה, לעניין תחולת החוק, משריפה בבית מגורים או בכל זירה אחרת. 

יישום מבחנים אלה על נסיבות המקרים שלפניו הביא את בית-המשפט למסקנה כי בשני המקרים אין מדובר בתאונת דרכים, שכן רכיבי הרכב שניצתו היו הריפודים והמושבים ולא רכיב או חומר החיוניים לכושר נסיעתו של הרכב. 

6.     העותרים - כל אחד לעצמו - מבקשים קיומו של דיון נוסף בפסק הדין, ובמוקד העתירה ניצב הפירוש שפירש בית-המשפט את החוק. טענת העותרים היא, בתמצית, כי מושבי הרכב הם "רכיב חיוני" לנסיעתו של הרכב, שכן אין נסיעה ברכב ללא המושבים; ולא עוד אלא שאף החוק מחייב כי ברכב יותקנו מושבים. יתר-על-כן, לו ביקש המחוקק להגביל את פרישת החוק לשמן או לדלק, חזקה עליו שהיה קובע זאת במפורש; אך המחוקק בחר שלא לעשות כן אלא דיבר בהגדרה רחבה ביותר של "רכיב חיוני". יתר-על-כן: לשון החוק, תכליתו - תכלית סוציאלית שביקשה להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי - ופסקי הדין שקדמו לחקיקתו, מובילים כולם למסקנה הפוכה מן המסקנה שהגיע אליה בית-המשפט, ומחייבים קיומו של דיון נוסף. לא למותר לציין כי העותרת מוסיפה עוד טענות הנוגעות לעניינה-שלה, ועיקרן: כי שהתה ברכב לצורך נסיעה עתידית ומכאן שעניינה נכלל אף בהגדרתו הרגילה של המושג תאונת דרכים.

7.     קראתי את הטענות, ואף שליבי נחמץ בחושבי על העותרים, ילדים קטנים שנפגעו פגיעות כה קשות ואיומות,  לא אוכל להיעתר לעתירות. אכן, אין ספק כי בית-המשפט פסק הלכה חדשה, הלכה חשובה, שתוצאותיה - באירועים כאירועים שאירעו את העותרים - תוצאות קשות הן (סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984). אלא שהליך הדיון הנוסף הליך נדיר וחריג הוא, וכבר הסברנו לא אחת כי "פסיקתה של הלכה, ואפילו חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ(טרם פורסם); ראו עוד והשוו: דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם); דנ"א 5771/02 מאיר עשור נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (לא פורסם); דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 395).

8.     אשר לעניין שלפנינו, בית-המשפט העליון בחן את הסוגיה שעלתה לפניו בהרחבה, ולסוף פסק את שפסק פה-אחד. ההכרעה הכרעה ברורה היא, נסמכת היא על לשון החוק, על תכליתו ועל ההליכים שקדמו לחקיקתו; לגופה סבירה, מבוססת והגיונית היא; ולא מצאתי כי ראוי לדון בה בהרכב מורחב יותר של שופטים. המושג "תאונת דרכים" פורש עצמו על-פני מרחבים גדולים, ועתירת העותרים היא כי נוסיף ונתרחק מן המרכז - ממובנו הרגיל של המושג תאונת הדרכים - זו-הפעם למחוזות חדשים שטרם היכרנו. כי ניעתר לעתירות שלפנינו, תתרחב הגדרתו של המושג "תאונת דרכים" עד שתתנתק ממרכז הכבידה של "תאונת דרכים" כמובנה בחיי היום-יום ותאבד בחלל. על-כך לא הותרנו.

         אין לי אלא לחזור על התקווה שהביע חברי השופט ריבלין בסוף פסק-דינו, כי חברת הביטוח תשלם לילדים שנפגעו - כהבטחתה - סכום כסף ראוי לפנים משורת-הדין.

9.     אני מחליט לדחות את שתי העתירות אך לא אעשה צו להוצאות.

היום ‏כ"ג שבט תשס"ה (‏02/02/2005)

                                                                       ש ו פ ט